כלל הראיה הטובה ביותר הוא כלל עקרוני הקובע כי על בעל הדין להביא את הראיה הטובה ביותר כדי להוכיח את גרסתו. אי הבאה של הראיה הטובה ביותר עלולה להשפיע לשלילה על משקל הגרסה שלו. ולכן, ברוח כלל זה תמיד יעדיף בית המשפט לקבל כראייה את המקור על פני ההעתק.
כלל הראיה הטובה ביותר – המטרה: להביא את הראיה הטובה ביותר
כלל הראיה הטובה ביותר חל כאשר בעל הדין מבקש להביא ראייה התומכת בתוכן גרסתו להבדיל מהוכחה על קיום הראיה.
בית המשפט דורש כי מסמך ההוכחה יהיה המסמך המקורי ולא העתק של המסמך. הסיבה לכלל זה היא ההנחה כי המסמך המקורי משקף את המידע המלא ביותר ותמיד קיים החשש כי המסך המועתק יכול להיות מסמך מזויף או מסמך שנעשו בו טעויות בתום לב. החזות הפיזית של המסמך היא ההוכחה הטובה ביותר להוכחת תוכנו וכמו שאמר השופט חשין: "רק המקור מעיד על עצמו את האמת ואת כל האמת".
אך במהלך השנים הכלל הראיה הטובה ביותר התכרסם. כיום אין זה מחזה נדיר שבעלי הדין בבתי המשפט מגישים כהוכחה העתקי מסמכים. בדרך כלל זה נעשה בהסכמת עורכי הדין המייצגים את הצדדים ורק במקרים נדירים, כאשר, למשל, יש חשש לזיופים, יעמדו עורכי הדין על קבלת המסמך המקורי.
לנוכח הכרסום בכלל הראיה הטובה ביותר החליט המחוקק להסדיר את הגשת ההעתקים בפקודת חוק הראיות בנוסח החדש, התשל"א – 1971 סעיף 41. וכך נקבע כי כלל הראיה הטובה ביותר הוא הסדר נוקשה שאיש אינו מקפיד עליו יותר, ויותר מכך, הוא מונע את האימוץ של שיטות טכנולוגיות מתקדמות ליצירת העתקים. בשאלת תוקפו המשפטי של ההעתק, מבחין החוק בין מקור שבוער לבין מקור שנותר.
כלל הראיה הטובה ביותר בעידן הטכנולוגי
עם התפתחות המחשוב חל טשטוש בין ההעתק לבין המקור בעולם הממוחשב, המקור הוא סיביות מחשב, ביטים, שאינם נתפסים בחושים. רק פלט המחשב ניתן לקריאה ולפענוח, והוא הרי העתק ולא מקור ולכן כפשוטו, פלט היוצא מהמחשב אינו נחשב לראיה קבילה בבית המשפט.
בניגוד להעתקה פיזית אשר איכותה פוחתת ככל שאנו מתרחקים מהמקור, לא כך הדבר בעותק דיגיטלי, טקסט, קול או וידאו, שכאן ברור שהעותק הדיגיטלי זהה באיכותו למקור.
מכאן יוצא שכלל הראיה הטובה ביותר ימנע קבלה של ראיה אלקטרונית. ולכן צדק השופט חשין כשאמר שזהו כלל נוקשה שישמש מכשול בלתי עביר להתפתחות הטכנולוגית בתחום הסריקה האלקטרונית והמסמכים האלקטרוניים. בעידן הדיגיטלי אין עוד תועלת בכלל הראיה הטובה ביותר מאחר וקשה להבחין בין המקור לבין ההעתק, ולכן כדאי לזנוח את הכלל.
התיקון לחוק הראיות שאותו הזכרנו לעיל בא לפתור בעיות אלו. התיקון מציע לומר שבמקום שהמסמך יהיה קביל כראיה, אפשר יהיה להוכיח את תוכנו באמצעות מקור או העתקו, אך מגדיר מהו העתק קביל. העתק קביל יהיה תוצאה של תהליך המייצר תוצר קריאה הזהה בתוכנו למקור לרבות צילום, הגדלה או הקטנה של מסמך, סריקה ממוחשבת, הדפסה, הקלטה מכנית, אלקטרונית או אופטית וכן שחזור כימי. בנוסף קבע החוק, כי בית המשפט לא יקבל את ההעתק כראיה קבילה כאשר קיים חשש סביר שההעתק אינו זהה במדויק למקור או אם קבלת ההעתק אינה הוגנת בנסיבות מסוימות.
אך גם התיקון לחוק מעורר בעיות, שכן גם קובץ ממוחשב ניתן למניפולציות קלות שירחיקו אותו מהמקור, ולכן על אף התיקון, החוק עדיין מתיר לבית המשפט, בהתאם להחלטתו, לדרוש את הגשת המקור ולא את ההעתק.
גם במקרים שהמסמך אבד, אך לא בזדון, מותר להביא את ההעתק כראיה בבית המשפט.
